לעבוד עם הליבה
המרווח הפסיכוביולוגי של ליבת ההיווצרות הגיגי אמבריולוגיה אינטגרטיבית ומזנטרי אחד מאת איריס אברבנאל
השורה התחתונה
הנושא שבחרתי לכתוב עליו הפעם, מעסיק אותי מזויות שונות שנים רבות. זהו קצה קצהו של החוט ואני ממשיכה לבדוק את הנושא, אשמח להמשיך לשתף.
בחרתי להאיר פנס על המסוגלות לייצר שינוי מזוויות ביולוגיות ואבולוציוניות, המסוגלות להתבוננן על המציאות בדרך שונה. היכולת לעצור ולהתבונן על ההווה, על הסביבה המיידית שלנו, להנכיח אותה באופן גופני, מתקיימת בהתייחסות לשני חלקים משלימים במקביל: כוח הכבידה הפועל עלינו בכל רגע נתון והצורך התמידי שלנו לחיים ותנועה פנימית וחיצונית. כל אלו הינם חלק מפוטנציאל ויכולת ביולוגית ואף צורך אבולוציוני בסיסי אצל יונקים.
אם אין ויסות בין חלקים סנסומוטוריים (= מודעות חושית ופעולות מוטוריות) אלו, נוכל לדוגמה להביא את כוח הכבידה כגשר בינהם, המהווה תמך ליצירת אותו וויסות חסר.
תנועה וחום הנוצר כתוצאה מתנועה, היא כפתור ויסות נפלא להתארגנות פנימית מחדש ע”י הגוף. איכות זו יכולה להתממש אפילו רק ע”י שימוש מושכל בכוח הכבידה ומודעות תנועתית מינורית וממוקדת.
את הסימנים הנאספים בדרך, עליהם ארחיב עוד רגע קט, אוסף המוח הקדום והמוח הקטן דרך כלים טרום שפתיים ( = פרה/קדם וורבליים) דוגמת תנועה, שיווי משקל וחוש המגע.
כמטפלים, אלו אפשרויות נהדרות לשילוב כחלק משלל הכלים הפוטנציאלים לתמוך בריפוי, שינוי ותנועה.
זכרונות השייכים ל”משפחת הסנסומוטוריקה” ימצאו ברובד תת הכרתי (Implisit=) ולכן ע”י עבודה על זכרונות עקיפים אלו, נגיע למקום שבו הם מאוכסנים בשלבים קדם ורבליים, דרך השימוש בתחושות ורגשות.
הנרטיב, הסיפור, הביוגרפיה, במקרה זה אינם העיקר.
העבודה דרך הביולוגיה הנמצאת לצד הביוגרפיה, תוביל אותנו לריפוי. מבחינה פיזיולוגית יופעלו בלוטות דוגמת היפוקמפוס והיפתלמוס במוח. בלוטות אלו תורמות ל”חיבור חוטים” שניתקו בחלק של מערכת הזיכרון המוגדרת כזיכרון הכרתי (Explisit=), במדה ואכן היתה ביוגרפיה מודעת באופן קוגנטיבי, והדחק או הטראומה לא היו בשלבים קדם שפתיים, כלומר בשלבים בהם הזיכרון ההכרתי על חלקיו השונים כבר פעיל ומחובר לנאו קורטקס מפותח דיו. (ממליצה בחום לקרוא בהרחבה על נושא זה בספרו של ד”ר פיטר לוין: טראומה וזיכרון)
ומה בקליניקה?
ראשית, אל מול עצמנו אנו נדרשים אל הדגל. הנכחה גופנית היא הדרך שלנו לחדד את היכולת שלנו להיות ברזוננס איכותי ופתוח באמת עם לקוחותינו. לייצר אמפתיה אותנטית מוחלטת והקשבה מלאה ללקוחות שלנו. להוביל אל כוח הריפוי שלהם מבפנים מתוך הקשבה נטולת שיפוטיות המאפשרת תנועה ספונטנית בריאה עבורם.
עצם ההבחנה בהרגשה/ ברגש מטפחת יכולת ויסות רגשי גם במקומות בהם הוא מאותגר.
מודעות לגוף משנה את חווית תחושת הזמן ויש לזכור זאת בעיקר בליווי לקוחות שאיננו יודעים מה מרכיבי “החבילה” עימה הם מגיעים (למשל מקומות של רפואה דחופה דוגמת חדרי לידה בבתי חולים וכיוצ”ב). חשוב מאד להשתמש באיכות של רגישות רבה והדרגתיות מצידנו, כדי לקחת את המסע פנימה עם הקשבה גבוהה ומתונה צעד צעד אל אותו ויסות עצמי פיזיולוגי.
כשאנו בהקשבה מלאה ופתוחה אל עצמנו, נזהה את אזורי העוררות ואת אזורי הפריקה העיצבית בתוך תהליכים שונים אצל האחר ונדע לתמוך בהתאם ע”י חיזוק משאבים פנימיים וחיצוניים שלהם ועבורם, כך נבנת מערכת של ויסות דו צדדי (Coregulation=).
כאן המקום בו הפיזיולוגיה של המטופל תתחיל להתייצב ולהחזיר לעצמה את יכולת הויסות העצמית הטמונה באופן טבעי בגופנו. כאן טמונה היכולת לווסת מחדש והיכולת לזוז ממנגנון של טראומה ודחק המנהלת את מאחורי הקלעים של פעולת נוירוני האלפא (ארחיב לגביהם בהמשך המאמר). כשנרגיש בטוחים בתוך גופנו נוכל לתרגם לשפה את הזכרונות שקודם לכן הציפו.
אי מוביליות ללא פחד, כלומר שהייה בכאן ועכשיו בנינוחות המקסימלית המתאפשרת באותו רגע נתון, היא מהות השאיפה עבורנו כיונקים, הזקוקים אבולוציונית להקשרות קהילה ומגע. זוהי היכולת לבטוח באחר. תחושה גופנית של לבטוח באחר, היוצרת אינטימיות וביטחון הדדי. על כך מדברת תאוריית הפוליואגאל המופלאה של ד”ר סטיבן פורג’ס. הורמון האוקסיטוצין תומך ביכולת לייצר אי מוביליות ללא פחד. כך תיווצר יכולת
ללכת את הדרך ולהסתקרן מהקיים בבטחה מיטיבה ובהמנעות בריאה, עפ”י הצורך.
בסל ואן דר קולק כתב בספרו הידוע ‘נרשם בגוף’ (The body keeps the score=):
” אחד הלקחים הברורים שלימדו אותנו מחקרי המוח העדכניים הוא שתחושת עצמנו מעוגנת בקשר חי עם גופנו. לא נכיר את עצמנו באמת אלא אם כן נוכל להרגיש את תחושותינו הפיזיות ולפרשם. עלינו להבחין בהם ולפעול על פיהן, כדי לנווט את דרכנו בחיים בבטחה”.
אני רואה בכך כבסיס הראשוני של החלמה אישית וקולקטיבית כאחד.
הקשר הויסרלי בתוך כל מארג ההחלמה הזה הוא קשר עמוק ומרכזי, הוא הליבה.
כעת ארחיב לגביו וניגש אל ההתחלה ואל השורש: אמבריולוגיה (= שלב העוברות).
הקדמה
*עובר בן שלושה שבועות
את נפלאותיו של פרופ’ יאפ ואן דל ואל זכיתי להכיר במסגרת אחד הסגרים של ימי הקורונה בשיאה של המגיפה. חלון רחב נפתח אל דרך התבוננות אחרת על עולם האמבריולוגיה המסתורי והמרתק כאחד.
משם החלו לנבוע כמו מעיינות קטנים ונעימים של מים צלולים ביום קיץ חם, שפע של מקורות מידע של מורים מופלאים מכל רחבי העולם. חיבורים בין אמבריולוגיה ונושאים המרתקים אותי באופן אישי, בעיקר דרך הרצון למצוא גשרים ביניהם מתוך אמונה שהם אכן שם. נושאים הקשורים למגע, לסומטיזציה של זיכרון, טראומה ורפואות מסורתיות עתיקות.
קשרים פסיכופיזיולוגים, ביולוגיה לשמה, יושבים בבסיסי רגשות, תחושות וחמשת החושים. בחלק הבא אגיש לכם טעימות מקסמי המעיינות הללו, מלוות בהמלצה חמה לטבול בהם באופן עצמאי ולהעמיק.
וכך, בעודי מקשיבה להרצאה של ואן דל ואן, כבר בקריאת הפתיחה שלו : Hellow everyone הניח גשר אל תמצית הרעיון. קריאה זו נבחרה בקפידה מצידו אל מול חברתה המוכרת לא פחות: Hellow everybody.
הדגש מבחינתו היה לדבר את הקוהרנטיות והאחדות כחלק בלתי נפרד מהרגע הראשון של ההיווצרות. זהו הכרח עבור התפתחות תקינה של אורגניזם. זהו עיקרון ראשוני חשוב בבסיס תפיסת ההוליזם. ההבנה שאנו שלמים, מרגע ההיווצרות.
אותה הוליסטיות, אותה קוהרנטיות היא הבסיס ממנו יוצאים לדרך. היא גם אחד הדברים הראשונים שנפגעים במצבי דחק וטראומה ואותה יש להחזיר ככל שיתאפשר בתהליך הריפוי. פעמים רבות יש לבנות מחדש שבילים חדשים במערכת הנפשית והמוחית שנבנתה בתבנית הישרדותית מסוימת ולא להסתפק רק בייצור אינטגרציה לזכרונות טראומטים, באופן שלא יציף אותנו יותר (אף כי הוא שלב חשוב מאד בפני עצמו). חלקי העצמי שפועלים בדרך הגנתית מסוימת ועזרו לנו לשרוד, יכולים ללמוד לעשות אחרת.
האבולוציה והשלב האמבריולוגי בפרט, מחדדים את האחדות בין חומר לרוח, (Matter and spirit). אחדות זו בנויה מהקשר בין קטבים היוצרים את האחד הגדול ומתקיימים במקביל. ממש כמו יין ויאנג, כמו בוקר ולילה וכן הלאה.
תנועה כאינדיקציה לחיים בהתפתחות אינסופית
כבר מרגע הניצוץ של המפגש בין הביצית לזרע, אנו רואים את האורגניזם מתפתח ומשנה את מבנהו בכל רגע נתון. כל זאת קורה תוך כדי תנועה אינסופית ומתמשכת, עד יום מותנו. מכאן, תנועה היא חיים וללא תנועה ההתפתחות נתקעת. התאים מתארגנים כל הזמן מחדש וההוליזם נשמר. הוא רק משנה צורה דרך התנועה ומחוות משתנות.
ואם תחשבו על זה, גופנו מתעצב בכל רגע נתון דרך המחוות הגופניות. דרך משיכה ומתיחה, דרך כיווץ והתרחבות. הצורה היא תוצר של התנהגות. ההתנהגות המורפולוגית (= תורת הצורות) ייחודית לכל אדם ואדם. כך שניתן להסיק כי השילוב בין חומר ונשמה, יוצרים מחווה אישית.
בוני ברידג’ כהן מדברת על חמש תנועות התפתחותיות בסיסיות, תנועות שבשימוש יום יומי: ספיגה, דחיפה, תפיסה, משיכה, הושטה (=הגעה). תנועות אלו מתחילות ברחם.
ברחם נפגוש תנועות ספיגה רבות, הן כמו כניעה אקטיבית. זוהי איננה התמוטטות, אלא אי מוביליות ללא פחד. לשם שואפים במצב של טון ואגאלי – דורסלי תקין*.
במצב כזה ניתן ליצור היקשרות בטוחה ולהפעיל את החלק הונטרלי- ואגאלי*.
אם נתבונן לדוגמה על לקוחות פוסט טראומתיים בראי המערכת הוואגו-דורסלית*, הקושי להירגע מחדד את האבחנה כי שקט מעורר בהם פחד. ואם נתבונן בעובדה זו בראי חמשת התנועות שמציינת ברידג’ כהן, כפי הנראה תנועת הספיגה קשה ומאתגרת אותם.
מדוע? כי תנועה זו דורשת התמסרות. כדי להתמסר יש לחוות אמון. זו תנועה שמבקשת להסכים להיות במצב של קליטה, של “פשוט” להיות.
ומה בקליניקה?
אחת האפשרויות היא שימוש בתרגילים סנסומוטורים שונים ותרגילי נשימה. תרגילים שונים המערבים את כוח הכבידה. תרגול על אזור האגן והבטן דרך תנועה ותחושות יעוררו רגשות, ומעצם הנגיעה בהם המטופל.ת מפתחים יכולת להחזיק ולווסת אותם באופן אוטונומי עצמוני, (כלומר מערכת העצבים שלהם תפתח את היכולת לאט ובהדרגה) כל זאת עפ”י הצורך והיכולת של התהליך האינדוידואלי. כך ניתן לעבוד על נושאים פרה נטאלים.
בואו נמשיך לנדבר על הקסם המופלא הזה.
מבנים חללים מרווחים ומשמעותם. מזודרם או אולי מזו(דרם)?
*למקור האיור לחץ כאן
נדבר רגע על דרך היווצרותו של מבנה ברמה הראשונית ביותר. חלק בלתי נפרד מהיווצרות זו הם החללים שבגוף. ואם החללים הם חלק בלתי נפרד מהמבנה, לטעמי, הם כמו איבר נוסף היוצר את השלם. מכאן שהמזודרם ובו המזנטרי, (עליהם מיד ארחיב), כל כך משמעותי לנו בהתפתחות והחלמה.
בחלוקה ראשונית של התפתחות אמבריולוגית (שהיא בעצם אחדות מתפתחת.) נפגוש את שלושת השכבות: האנדודרם, האקטודרם, והמזודרם שבמרכז. האיר את עיני וכיווני מחשבתי פרופסור יאפ בנוגע לאזור המזודרם. הוא בחר לכנותו מזו בלבד.
מדוע? כי המזודרם הוא בעצם מרחב ומרווח בין שתי שכבות. ה”דרם” לדבריו, לא קשור כי זו לא שכבה, זה מרווח. רקמה פנימית ועדינה המתגלה בתוך התנועה והתהליך של איכות החלוקה בשבוע השלישי של ההיווצרות.
אך אין הוא עוד מרווח או חלל מיני רבים (וכבודם במקומם מונח, אל תטעו!),
המזו היא רקמה פנימית בין שתי שכבות חיצוניות של המטריקס המתפתח אל אורגניזם. כאן מתפתחת הליבה שלנו. ליבת עולמנו הפנימי. ליבת האני. זהו מימד אחר ומתוך אותה שונות מתפתח גזע הליבה שלנו. הציר המרכזי עפ”י הרפואה הסינית של הכליות והלב מתפתח במרחב המזודרם והוא רק חלק מהשפע הפועם שם.
בחלל הזה, במרווח הזה בין החוץ לפנים, מתפתחות מערכות מרכזיות דוגמת דם, פאשייה ובתוכה איבר יחודי שנקרא: מזנטריום (או מזנטרי). נקודה חשובה להאיר כעת: בחלל הזה מתפתחות כל המערכות שמאפשרות תנועה, כלומר חיים! בדיוק כמו שהצ’י מאפשר תנועה, כך הדם, הלב, השרירים והפאשייה עושים.
ד”ר דניאל קיון מתאר בספרו ( = The spark in the machine) את נושא ההתפתחות והאמבריולוגיה בפרט, באינטגרציה מדהימה לרפואה הסינית. קיון מדגיש שכמו כל אוריגמי, אותם קיפולי נייר יפניים מסורתיים, הכל מחובר וקשור אחד בשני וכך גם מבנה נפלא זה של שלושת השכבות, או ליתר דיוק שתי שכבות ומרווח מאד מיוחד בינהן.
השילוב בינהם יוצר הומאוסטזיס של הגנה והנהגה: ע”י העור והמוח (angimon), הזנה: ע”י בלוטות ואברי הבטן (yolk), ותנועה: ע”י שרירים פאשייה ודם (blood). כדרכו המשעשעת של ד”ר קיון לאורך ספריו, ארשה לעצמי לצטט: “Beauty and brain”, העור והמוח, מגיעים מאותו מקור. מייד נגיע להסבר.
הקו הפרימיטיבי הראשון שהופך לעמוד השידרה ולמוח מתחיל את דרכו באזור האקטודרם, הוא זז אל אזור הקו האמצעי הפנימי בסביבות גיל ארבעה שבועות. מתוך תנועת “גלישה” של תאים, כמו על גל בים, אותו קו פרימיטיבי ראשוני, אותו צינור עיצבי, פונה אל השמיים ואל האדמה כאחד, משני קצוותיו.
צעד זה מתרחש כחלק מהאוריאנטציה הראשונית בתוך הרחם ומכאן התפתחותו מתקדמת הלאה. פונקציות תומכות חיים חשובות תלויות בהתפתחותו של קו פרימיטיבי זה ההופך לעמוד השידרה והמוח הראשוני. ההשפעה ממשיכה אל ההתפתחות בילדות ובבגרות.
חשוב לנו לדעת זאת כחלק מהעבודה על החושים והתחושות בתפיסות עבודה ממוקדות גוף. אלו תרפיות המכונות: מכוונות מלמטה -מעלה (buttom-up).
זוהי פרדיגמה טיפולית המבקשת להשתתף במה שקורה בהווה, מה שמתרחש מעבר למילים. תקשורת עם הגוף ומסופרת ללא מילים.
זהו בסיס הרעיון והסיבה לעבודה דרך חושים ותחושות בנושאים קדם שפתיים ובעבודה עוקפת ורבליות במצבים בהם מערכות ההגנה לא מאפשרות לתקשר ורבלית את האירוע שהתרחש. בתהליך, נחקור את החוויה ואת חלקי המוח החבוי, לצד הנרטיב שהתפתח. נחקור את הסיפור הסומטי שהוא הסיפור שהגוף מספר, ומכאן איך הגוף מתקשר את הסיפור של אותו “האני החבוי” והרגשות.
בעבודה דרך הגוף והמחוות המאפיינות אותו (כגון: תנועה, ווקליות וחוש המגע) נגיע לשם. ד”ר פט אוגדן מציינת את חמשת אבני הבניין היוצרים את החוויה של הרגע ומשתתפים ביצירה של איכותה: תחושת גוף, תנועות, חושים – טעם, ריח, מראה, שמע, רגשות וקוגניציה. וכאמור, בעזרתם ניתן לעבוד בתפיסת עבודה זו.
ומה בקליניקה?
חזרה אל הרחם, תחילתו של זיכרון
בשלבים הפרה נטאלים (= טרום לידה) והפרי נטאלים (= תהליך הלידה וסמוך ללידה ועד גיל שנתיים לערך) הזכרונות מוטמעים בצורה מפוזרת לאור מבנה ההתפתחות הפיזיולוגית שלנו. יהיו מצבים בהם נפגוש בהם בקליניקה. כמו איים בים, חלקים של זכרון.
הזכרונות יכולים להופיע באופן ריגשי, תחושתי או חושי והם יכולים להיות מפתחות נסתרים בדרך לריפוי ושינוי גם כשלכאורה לא קשורות לסיבות לשמם הגיע.ה הלקוח.ה לקליניקה.
מדוע השתמשתי במילה נסתרים? כי צריך לדעת לקרוא את כתב החידה והיא טמונה בקריאת שפת גופו של המטופל, בהתבוננות אמפטית נקייה. לדעתי, זוהי אבן הדרך הראשונה איתה נוכל להתחיל לבסס היקשרות בטוחה עם האדם שמולנו (אגב, לא רק בקליניקה).
כאמור, זכרונות אלו שזורים בענפים השונים של חמשת החושים, תחושות גופניות שונות והאיברים השונים הקשורים אליהם. פסיכולוגיה פרה נטאלית מדברת על מודעות מסוימת שמגיעה דרך זרימת הדם, דרך וברציות, דרך חיוות וסטיבולרי שמתפתח אצל העובר ממש בשבועיים הראשונים להיווצרו, דרך התפתחותו של מצפן אישי, תקראו לו waze אמבריולוגי, דרך המגע עם מי השפיר בזמן תנועתה של האם במרחב החיצוני. מתוך האותות הנאספים, בוחר העובר את תנועותיו ומיקומו ברחם.
ד”ר סוניה גומס (Phd) נותנת דוגמה על פוטנציאל להיווצרות דחק עוברי ע”י שחרורו של הקורטיזול, אחד מהורמוני הסטרס המשתחררים בגוף במצבי דחק, מגיע אל העובר דרך חבל הטבור ומי השפיר מגוף אימו, ומשפיע על המידע הנאסף בתאים, תוך כדי בניית המנגנונים בזמן היווצרותם.
כיצד נוצרת השפעה זו והקשר אל היווצרותו של "המוח השני"
*למקור האיור לחץ כאן
אקדים ואוסיף כי השילייה מהווה מעיין “באמפר”, ווסת ו/ או כרית מתנפחת עבור העובר, נמצאת כחלק מהמטריקס ההתפתחותי. מכאן יש המון מה להרחיב בנוגע לרעיון האפיגנטיקה בשלבים אלו. אין מעבר מוחלט וידוע מראש של תבניות ודחק בכל מצב,
לא תמיד תופיע תבנית רב דורית, אך הפוטנציאל למעבר של חומרים ודחק עדיין יחסית גבוה.
אותו איסוף מידע חישתי, נעשה דרך מערכת העצבים. אך הכל מתחיל בקיומה של ריקמה עיצבית משותפת, ממנה מתפתחת מערכת העצבים הסימפטטית, פרה סימפטטטית והמעית. הרקמה המשותפת הינה מפתח מעניין בתוך רובד זה וקשר ישיר אל נושא ה”מוח השני”. על שני אלו, ארחיב בהמשך המאמר.
הזכרונות לאותו דחק עוברי יושבים בתאי העובר הקטן ומלווים אותו תוך כדי תנועה והתפתחות. לעיתים נפגוש אותם אצל האדם הבוגר כשיגיע לקליניקה תחת קונפליקטים עמוקים של קיימות בתת ההכרה. וכמו שציינתי קודם לכן, היופי הוא שדרך הזכרונות בתאים, המתבטאים באופן תת הכרתי, דרך התחושות והחושים, נוכל לתמוך ולעבוד על כך בכלים סומטים שונים.
נקודה מעניינת נוספת עליה מצאה לנכון ד”ר גומס להרחיב בנושא של טראומה פרה נטאלית וסיבות פוטנציאליות להיווצרותה, הינה מצב מעניין בו רקמת החיבור סביב הטבור עלולה להיסגר יתר על המידה, כתגובת הגנה מפני דחק, כשקולטנים אצל העובר מזהים מצב כמסוכן/לא מייטיב איתו. תגובה זו יכולה לעיתים אף להוביל למצב של לידה מוקדמת בגלל פגיעה בהזנה של העובר מתוך אותה היצרות סביב חבל הטבור.
יציאתו לדרך של ה"מוח השני" קוי תקשורת דו סיטריים
את תחילת דרכו של ה”מוח השני” נבחן הפעם תחת אותו מקור אמבריולוגי ממנו מתחיל את דרכו. תאים יחודיים הנקראים: רכסים עצביים יחודיים ( Neural Crest) הנמצאים במוח ובמעי, מתחילים את הקשר הראשוני ביניהם בציר משותף.
כרגיל, הרפואה היוונית נותנת את חותמה ושמם של תאים אלו מגיע משם.
פירוש המילה Neural ביוונית הוא רקמות מוח (Brain Tissue) ותאים אלו נוצרים ברכס, של תנועת הגל. תאים נודדים, ה”גולשים” כמו שד”ר דניאל קיון מכנה אותם. מהם תיווצר התעלה העצבית הראשונית (Neural Tube). שמם המלא הוא : Neural Crest Cells.
הם כל כך חכמים ויש להם תפקדים רבים ומכריעים ובמקביל, דרך הפעולה שלהם שונה לחלוטין מכל מה שמוכר לנו. בלעדיהם, היינו נשארים סוג של יצורים מימיים כנראה, כמו מדוזות. דרך פעולתם של תאים אלו מהווה תעלומה. כיצד הם יודעים לאן ומתי ללכת?
אין על כך תשובה מוחלטת עדיין. אבל הם עושים זאת תמיד ברגע הנכון ולמקום הכי חשוב שצריך, באותו תזמון.
עפ”י קיון, אם נקביל רגע אל עולם הרפואה הסינית תאים אלו, כפי הנראה הם מייצגים את הארגון הגדול של הצ’י. ממש אותו מקור ראשוני של צ’י איכותי וחזק, כשגם כאן אני מאד מתחברת למחשבה שמציג קיון כי יש קשר אל הjing ואולי הם בעצם הוא עצמו..?
יש כל כך הרבה מקבילות שאפשר למצוא אל הjing. אחד הדברים שמרתקים אותי הוא שוב הקשר בין תאים אלו ל ming men והיותם כמו האש שנדלקת תחת קדירת שער החיים היחודית הזו.
אך יש לציין עם כל המשוואה המרתקת הזו, לעניות דעתי, כוח הארגון שלהם הוא המשמעותי ביותר כאן.
תאים אלו נודדים למספר מקומות בגוף ובמגוון רחב של תפקידים. יש שיקראו להם ה”שכבה הרביעית” (כלומר בנוסף על שכבת הנבט) . הם יוצרים את התאים שמייצרים אדרנלין בכליות כלומר את בלוטת האדרנל, קשורים לייצור השיניים, הם מייצרים את הסחוס בגופנו, הם מייצרים את בלוטות הפאראתאירוד, הם מייצרים את התאים התומכים בייצור המוח, מערכת העצבים ועוד.
עפ”י דניאל קיון, בהיותם “גולשים” (מהמילה surf) ונודדים, הם פועלים בדרך זו:
מתחילים את חייהם ותנועתם בשכבת האקטודרם, אך תוך כדי יצירת אותו צינור עצבי והמפגש עם קו האמצע, משמע זזים אל המזודרם ומשם, נודדים הלאה. כאן הם סיימו את תפקידם הנוכחי. מכאן הם עוברים לתפקיד הבא במסע. זהו אפיון יחודי אמבריולוגי שלהם.
אני מתחברת לחלוטין עם התהיה שד”ר קיון מעלה מכאן: האם בעצם ניתן לאמר כי המערכת הסימפטטית מתהווה בעצם מתוך המזודרם..?
וכך, איתם ובזכותם מתחיל להיווצר ה”מוח השני” היושב במערכת העצבים המעית (ENS). כאמור, אותו רכס עיצבי ייחודי נוצר כחלק מתהליך היווצרות של התעלה העיצבית (neural tube) בשבוע השלישי להיווצרות העוברית. אותו רכס עיצבי, אותה ריקמה היושבת גם במוח.
כבר כאן, ניתן לראות את הקשר בין מערכת העצבים המרכזית ומערכת העצבים המעית, המתפתחת. ואני תוהה, מה גורם לאותם תאים לנדוד אל יצירת השיתוף הגאוני הזה? לזרוע בגופנו את הידיעה מהבטן והלב, ולא כמטאפורה אלא באמת בתאים עצמם, כבר בשלבים ראשוניים אלו של חיינו!
תקשורת תמידית בין המוח השני ( = המעי), למוח הקדום (= גזע המוח) הוא מסלול שאני ממליצה לקחת בחשבון בעבודתנו, בכל כלי טיפולי בו נעבוד. שתי מערכות אלו חולקות את אותו מקור, כך שזה מסביר כיצד הן חולקות את אותם נוירוטרנסמיטורים, חלבונים וכיוצ”ב ומשפיעות אחת על השניה.
רקמה זו מאוד חשובה ויכולה להשפיע אף על מצבים רבים גם בהמשך חיינו כגון: איכות היווצרות הסרוטנין במעי, כי כפי שידוע כיום, כשמונים אחוז ממנו נוצר במעי. אדגיש כי מערכת החיסון והתפתחותה גם קשורה לרקמה זו ומכאן הענפים המושפעים הנוספים הם עצומים. ויש עוד.
ברשותכם אכניס מושג נוסף: תאיי הגלייה. אני מזכירה אותם בהקשר של מקורות ביולוגים לבסיסי תהליכים בקליניקה, מכיוון שאני מוצאת אותם כפיגום חשוב לכל יצירת מערכת הוויסות הדו צדדי שציינתי בתחילת המאמר ובטח לאיכות הוויסות של מידע העובר בין המוח הקדום למוח השני.
אם נחשוב על היקשרות, ולחלק שיש לתאים אלו בבניית מעטפת המיאלין על הענף הונטראל ואגאלי ומשמעותו ביצירת היקשרות בטוחה, נוכל להבין עוד רובד בסולם הבחירה האוטונומי של מערכת העצבים בזיהוי מצבים ואינטרקציות ( = נוירוספציה) היחודי לנו היונקים.
כמו כן, נוכל להתחיל להבין את הצורך האבולוציוני שלנו שנולד כבר בשלבים אלו להיות בהמשך חיינו בשבטים, בקשרים ובתקשורת בטוחה. וכמו שציינתי קודם לכן: הבטן שלנו מעורבת בהכל! אין זו מטאפורה אמורפית אלא ביולוגיה ואפילו פסיכוביולוגיה לשמה.
האם זוהי ליבת הליבה? נעים מאד להכיר, המזנטרי (=מתלה המעי)
כפי שציינתי קודם לכן, בתוך מרחב המזו(דרם) עולם רקמות החיבור, על סוגיו השונים (הדם הוא בעצם סוג של רקמת חיבור נוזלית), מתפתח. זהו מימד שלישי התומך בקשר בין החלקים, ומהווה המארגן הכללי במטריקס הבסיס של היותנו אורגניזם הוליסטי וקוהרנטי במבנהו. בתוך מימד שלישי זה בחרתי הפעם להתעכב על איבר יחודי ומיוחד כשעדיין רב הנסתר על הגלוי בהקשרו: זהו המזנטרי,ובעברית: מתלה המעי.
מדובר בשכבה כפולה של קרום הצפק – הקרום שעוטף מבחוץ את איברי הבטן, שמצדו הפנימי מחובר למעיים ומצידו החיצוני מחובר לדופן הבטן. החיבור האחורי אל קיר הבטן נמצא ממש לפני עמוד השדרה.
המזנטרי הוא שורש הבטן. רקמת חיבור ייחודית, מפאת המיקום המאוד משמעותי שלה. הוא נמצא בליבת הליבה של הגוף, על כל המשתמע מכך. הוא מאפשר תקשורת בין קיר הבטן לאברי הבטן הפנימיים ויש לכך משמעות ברמה הפיזולוגית וברמה הנוירוספטית כאחד.
שורש המזנטרי עובר באלכסון מהסקרו איליאק הימני, מאזור S1 בצד ימין אל הטבור שלנו ובאלכסון שמאלה לL2 . הקשר הישיר כאן בין האגן לבטן מודגם ברמה הפאשיילית בצורה אנטומית מוחלטת ומדגישה את הצורך בתפקוד ובשמירה על הרקמה חיה, לחה וגמישה כשאנו שומרים על תנועה של אברי ומבני הליבה השונים.
לאונרדו דה וינצ’י צייר את המזנטרי לפני כ 500 מאות שנה, אך הוא הוכרז כאיבר רק בשנת 2016 ! מאז ההכרזה, הוא נחקר כאיבר בפני עצמו וכמקור ישיר למחלות שבעבר נחשבו מחלות מעיים, דוגמת קרוהן. עכשיו, כאשר סוף סוף מבינים את צורתו, את המבנה האנטומי שלו, ניתן לחקור אותו כמו שצריך, באופן מדויק יותר ממה שלימדו בבתי הספר לרפואה הקונוונציונליים עד היום.
מכל מה שכתבתי עד כה אני מרגישה כי ליבת המוח השני, היא המזנטרי ומיד אשתף איך הגעתי להשערה זו ולאן היא לוקחת אותי במחשבה על תהליכים בקליניקה.
*למקור האיור לחץ כאן
כירורג מעניין בשם פרופסור קלווין קופי (Calvin Coffey ) מדבר רבות על המזנטרי ואף כתב מאמרים בנושא. אחד הדברים המרגשים לשמוע ממנו היה על השלב האמבריולוגי.
הוא מתאר כיצד ככירורג המתמחה במחלות המעי הוא עובד בעיקר על המזנטרי, יותר מאשר על האיברים עצמם, לאור העובדה שהוא איבר חשוב מאד מבחינה מטבולית, אמיונולוגית ועוד.
מסתבר מדבריו, שהמזנטרי הוא הראשון להיווצר בעוברות! כן. הוא לא סתם איבר אלא האיבר הראשון שנוצר. הכבד, הטחול, הלבלב, איברי העיכול וכל אספקט שלהם מתפתח בתוך המזנטרי. כך שהוא בסיס חשוב ביותר בהתפתחות שלנו. הוא מתאר אותו כמו רחם של איברים אלו. כמו גולם שבתוכו הפרפר מתפתח. בלעדיו, אין אותנו.
מבחינת מיקומו, הוא יושב בין שאר חלקי הגוף והמעי. מדוע זה חשוב?
כי כל הסימנים והאותות מהמעי מתורגמים בתוך המזנטרי והוא זה שמעביר לשאר הגוף מה לעשות. אם לא היה לנו את המזנטרי, כל המעי שלנו, הארוך שלנו, היה מחובר לקיר הבטן במלואו במקום להתלות כתלת מימד, מה שמאפשר את תנועת ההתרחבות וההתכווצות, פעימת החיים. חשיבותה של תנועה זו עבור ההתפתחות ידועה לנו. התפתחות פנימית וחיצונית. תקשורת מבפנים החוצה וקליטה של העולם בחוץ פנימה (הלוא היא אותה נוירוספציה ופרוסיוספיה).
פרופסור קופי משתף כי יותר מארבעים מחלות מתחילות את דרכן במזנטרי ומערבות את המזנטרי. כיום, מתפתחות טכנולוגיות לחקור אותו ואת צורתו היחודית. חקירה כזאת, בטח מהשלבים הראשונים של ראשית החיים, תתן אפשרות להגדלת פוטנציאל ההשפעה על אבחון מחלות בשלבים מאד מוקדמים וריפויי אחר שלהם.
אנקטודה פיקנטית למחשבה היא כי לדבריו של קופי, אם לא היה המזנטרי כמו שהוא, סביר להניח שאף היינו מבחינה פיזית קטנים יותר, סביר להניח שהיינו נאכלים באבולוציה. אז הנה יתרון נוסף למין האנושי בזכותו.
הכרת הנוף הפנימי והחיצוני של חיינו
עצב הואגוס הידוע, כוכב תאורית הפוליואגאל של ד”ר סטיבן פורג’ס, שולח שלוחה אל המזנטריום. כך שכל נושא האינטרספסיה והנוירוספיה ( = איסוף המידע אל מה שקרוי תחושות בטן ואיסוף מידע מהסביבה ועיבודו באופן פנימי) קשור באופן הדוק גם אל המזנטריום, כאחד האזורים המרכזיים ממנו אוספת מערכת העצבים את המידע ושולחת אל המוח העליון (פיזית) מה”מוח השני” במעי.
עצבים סנסורים, מחוברים אל מערכת העצבים המעית ואלו מושפעים מפקודות היורדות מגזע המוח במצבי דחק שונים. במצב של וויסות עצמי תקין, תגיע האפשרות להרגעות טבעית, כלומר מעבר למערכת הפרה סימפטטית (נקרא לו דוושת הבלם ברכב) כחלק מתנועתו של גל, לאחר עלייה בצורך לפעולה סימפטטית (נקרא לה לחיצה על דוושת הגז ברכב). העצב הקראניאלי העשירי, עצב הואגוס הוא שחקן מפתח בתהליך. כל זאת כחלק ממערכת ויסות טבעית ומעבר תקין דרך המעצור הואגאלי .
דגשים למצוקות עובריות, אינטרספציה והמזנטרי
מערכת המיקרוביום היא מערכת קדומה מאד וקשורה לקיר של מערכת העצבים המעית ומכאן, אל המזנטרי. האינטרספציה (= מודעות פנימית) מנחה תמיד לכיוון המיטיב עם איבר ולמטרת בריאות. יש האומרים שכשאין הקשבה עמוקה פנימה אל ליבת האני, תיווצר דלקת מקומית כדי למשוך את תשומת הלב אל האזור ואל “תחושות הבטן”, שכפי הנראה, מקבלות כחלק ממערכות הגנה שונות מעקף בדרך ומסיבה כלשהי.
ואני תוהה בנוגע למספר פתולוגיות בשלבים ראשונים אצל תינוקות בני יומם.
האם ניתן למצוא כאן קשר למשל להתפתחות אלרגיות מוקדמות או סירוב לינוק אצל תינוקות מתוך חוסר איזון של החלק הדורסלי של הואגוס שנמצא בטון גבוה המסמן “אני לא יכול”?
(הדורסל ואגוס הוא הענף הקדום ביותר המעצבב את אברי הבטן מהסרעפת ומטה לרבות מערכת העיכול ואברי הרבייה) האם התינוק מזהה דרך קולטני חוש הריח והטעם שלו שמה שמגיע כעת מהאם “רעיל” עבורו?
כוונתי, חשוב לי לחדד, כי רעיל הוא איננו חלילה הרעלה מכוונת, אלא אותה אינטרוספציה שכל כך חזקה אצל תינוקות, שמזהה דרך הקולטנים את איכות הקורטיזול והאדרנלין השרויים ברמה מוגברת בדמה של האם מתוך מתח גבוה או מצוקה כלשהי שבה היא שרויה.
האם הוא מסרב להכניס אותו לגופו כי הוא מפרש שנוצרת היקשרות לא בטוחה או מייטיבה עבורו מכאן עדיף לא להכניס זאת לגוף? האם זו תבנית שיכולה להיווצר כבר בזמן ההריון ולהיטמע כתבנית במזנטריום הופכת את אותו תינוק, לתינוק רגיש במיוחד לקליטת מידע/מזון/ אינטרקציות חוץ תאיות אל תוך התאים שלו?
ואחזור על נקודה חשובה:
אין כאן החלטה קוגנטיבית ואין כאן פעולות במזיד מתוך אף אחד מהצדדים הנוגעים בדבר!
יש כאן רזונסס (מערכת של הידהוד) בין מערכות עיצביות, פיזיולוגיות ובחירות אוטונומיות למטרת השרדות בסיסית וקיומית ראשונית ביותר. כל אלו יכולים להיהפך לתבניות חיים בהמשך. ואלו הם החיים. יש בהם גורמי מתח ודחק ואין אנו שופטים אותם בשום צורה שהיא.
ויש להוסיף, כי מערכת יחסים עם האם אינה הגורם היחיד למתח וטראומה עוברית. גורמים נוספים דוגמת התערבויות רפואיות חודרניות, לידה מורכבת שהסתבכה, חבל טבור כרוך המפריע לתנועתיות או מסכן חיים ממש על צוואר התינוק, ניתוחים מוקדמים ועוד. כל אלו מהווים סטרסוגנים גדולים.
מדובר במערך שלם של עיכול במספר רבדים. כמה מרגש שהכל מתחיל ונבנה כבר בראשית חיינו, בזמן היווצרותו של אותו רכס עיצבי יחודי שציינתי קודם לכן ומשותף למוח ולמעי כאחד. עלינו לזכור כי השאיפה להומאוסטזיס בין חלקים אלו יושבת בבסיס יכולתנו לוויסות עצמי וויסות הדדי.
ואזכיר את הנקודה החשובה והמרגשת, כי כל זאת מתפתח כבר בשלבים אמבריולוגים ראשוניים ביותר! כלומר, זוהי תפתחות הליבה ברמה הראשונית ביותר ותפיסת האני ברמה העמוקה ביותר של התאים!
ואני שואלת את עצמי כעת, האם חזרנו אל הjing? האם בזכות עיצבוב יחודי זה, ישפיעו על המזנטריום כלים תרפויתיים רבים הקשורים לדיסיפלינת העבודה שהזכרתי בתחילת המאמר, התפיסה הסנסומוטרית, מלמטה למעלה?
ומה בקליניקה?
הנה מספר פרקטיקות להתנסות:
1.נשימה ובפרט נשיפה ארוכה תורמת לעיסוי המזנטרי ולתנועה הרמונית של מערכת העצבים באזור. הוצאת צליל נמוך מפעילה ויברציות ישירות אל החלק הדורסלי של הואגוס המעצבב מהסרעפת ומטה ובעצם יכול להחיות ולהוציא ממצב של קפאון.
2. מגע דוגמת תנועת **RO TOU או **SHIN SHI מתרפיית המגע היפנית המסורתית האנפוקו, מייצרות איוורור ופתיחה בין שכבות הפאשיה באזור הבטן ותורמת לאיכות ההחלקה הפאשיילית שהיא תכונה הכרחית למען שימור הבריאות ומעבר של חומרים בגוף.
3.עבודה ישירה על מערכת הסרעפות בגוף (רקמות החיבור הרוחביות לרבות: סרעפת הנשימה, רצפת האגן, קרום הדורה במוח ועוד) בכלים שונים של מגע ותנועה למען שמירה על החיות החיונית כל כך שלו.
הגיגים של אינטגרציה עם רפואות עתיקות
בחלק האחרון של מאמר זה, אניח בפניכם קווים ורעיונות לקראת המשך החקירה והסתקרנותי מהנושא. מוזמנים לשלוח אליי תהיות, השערות ומחשבות אם גם סקרנותכם התעוררה:
1.אם מתוך שכבת המזודרם מתפתחים: הלב, הכליות, שרירים, עצמות, רקמות חיבור, גידים, שלפוחית, שחלות/אשכים, האם כאן יושב הקשר הראשוני אל נקודת שער החיים, Du4 עפ”י הרפואה סינית, המכונה ming men? ויותר מכך, מהו הקשר בין המזנטרי לנקודה זו?! מכאן, אל המקבילה Ren6, ים הצ’י, בבטן התחתונה.
2.איכות נקודות אלו ומשמעותן הגדולה כשורש של אנרגיית חיים, חשמל ראשוני, צ’י או כל מושג אחר שנבחר להשתמש בו, מרגישה לי שחייבת (ואחד שכרגע מדובר בהכרח לעניות דעתי בלבד) להיות קשורה בדרך כלשהי אל המזנטרי, מתוך אותה תכונה מופלאה של קוהרנטיות ומטריקס יחודי במבני גופנו . גורם לי לחשוב שלמרות שהמזנטרי קרוי מתלה המעי הוא כנראה יותר חשוב מאחר וההוראות והבקרה יוצאות ממנו והמעי הוא רק צינור או מטריקס כמו שאת כותבת כך שהמזנטרי חשוב הרבה יותר
3.ד”ר גומס טוענת כי תמצית הקשר הפסיכוביולוגי, המקום בו הפסיכו והביולוגיה נפגשים, יושב במבנה של הצירים הנוירו-מאסקולרים והתקשורת בתוכם. לדבריה, יש לנו נוירונים מוטורים הנמצאים בשרירים רבים והם מתחלקים לשני סוגים: בכניסה יש לנו את נוירון מוטורי אלפא האחראי על לעשות ולפעול, מחובר לרובד קורטיקלי קידמי חושב, טכני ורציונלי, יאנגי (Yang) באופיו אם תרצו. בצד השני של הציר, הנוירון המוטורי גאמא. תפקידם להסדיר את פעולתם של האלפא. הם מאחורי הקלעים של האלפא. מאחורי הקלעים של פעולות אוטומטיות דוגמת לקום בבוקר וללכת.
עכשיו תראו כמה יפה הקשר אל הדיסיפלינה שאני מדברת עליה במאמר זה:
אותם נוירוני גאמא, מחוברים למוח הלימבי, לגזע המוח וליכולת התפיסה של התצורה הרישתית. בעצירה בהווה ובהתבוננות מודעת פשוטה, ללא פעולות מיוחדות, מתאפשרת ההתמרה והעיכול מחדש של המציאות.
כשאנו עובדים על הרחבת יכולת ההתרחבות של החזקת המציאות, אנו עובדים על נוירוני הגאמא בעצם, ואלו מובילים את האלפא לפעולות משתנות ותומכים בעצם בתוך הציר הזה בגמישות העיצבית. במה שנקרא ( “נוירו פלסטיסטי” Neuroplasticity).
כלומר, עבודה בעזרת מגע ותנועה עובדת ישירות על סנסורים אלו ויכולה לעורר את יכולתו הטבעית של הגוף להחלמה. כל זאת, ע”י פרוק הסטגנציות ומנגנוני ההגנה שנוצרו במצבי דחק שונים, המפריעים למבנה הגמיש להתקיים כמו שהוא.
תנועה ומגע עוזרים לפרק את צימוד היתר שנוצר לעיתים וכמו “מדביק” בין מבנים, תבניות ודפוסים גופניים וריגשיים כאחד. עבודה עם החושים עוזרת לארגון הפנימי להסתדר מחדש אל מבנה קוהרנטי (כמו שנוצרנו במקור) ולהגדיל את איכות המיכל הפנימי שלנו והעמידות שלנו במצבים שונים בחיים, לרפא כאלו שכבר נפצענו מהם בעבר, לאפשר בחירה חדשה.
ואם נרצה, האם אפשר לשייך זאת לעבודה על אנרגיית היין (Yin) העמוק בגופנו?
על יכולת ההתמרה וההשתנות? האם ניתן לשייך אל היכולת שלנו לעבוד ברמה הראשונית ביותר על המסלולים המיוחדים ועל מהותנו ברמת בסיסי הקלפים הראשוניים שחולקו לנו?
רגע רגע, האם המזנטרי הוא ליבת מסלול ה Chong mai??
על פי ג’פרי יואן, הChong נוצר בעוברות. הוא בעל חמישה מסלולים, כאשר כל מסלול אחראי לזרע של המרידיאנים האחרים. כמו חממה של כל המרידיאנים שמשופעלים אחרי הלידה. כולם שם בעוברות. אבל כולם חלק מה chong.
ה Ren mai נכנס לפעולה עם הנשימה הראשונה, ביציאה אל אוויר העולם ואפשר למצוא כאן קשרים לחוויות פרי נטאליות. אבל אם הזרע שלו יושב כבר בעוברות כאחד מענפי הchong ויש התרחשות הפוגעת באותו הזרע, גם ההתיישרות לא תהיה קוהרנטית ביציאה עם הנשימה הראשונה נכון?
ואז יש את ה Du mai העובר שיפעול עם התחלת העצמאות ב 2 – 3 שנים הראשונות של החיים, עדיין שייכים כאן התפתחותית לשלב הפרי נטאלי. וגם כאן, האם היכולת להתיישר אל העולם בנוכחות ליבה איתנה יכולה להפגע כבר בעוברות אם זרע הענף של הchong הקשור אליו משתבש בדרך זו או אחרת?
האם דרך עבודה על מקורות הבארות של אנרגיה שורשית זו, על נקודות אלו שהזכרתי קודם לכן, אני עובדת על הדרך שבא המידע יאסף במזנטרי ויעבור אל המוח לעיבוד לימבי והוצאת פקודות אחרות לפעולה יתאפשרו?
ולסיכום
רב הנסתר על הגלוי והרצון שלי להמשיך להעמיק ולחקור את הקשרים השונים ובעיקר ללכת אחורה אל תקופת העוברות כדי להבין את המקור הראשוני ומשם ללכת קדימה אל מחקרים עדכניים ולחפש את הגשרים לרפואות העתיקות היא ליבת התשוקה החוקרת שלי כיום.
לתחושתי, מאמר זה הוא הצצה אל מסע חדש שאני פותחת ואמשיך להעמיק בו עוד ועוד. תובנות אלו והקשר אל ליבת המגע בקליניקה שלי, האנפוקו היפני המופלא והבנת רובד נוסף, ראשוני כל כך על איכות השפעת הטכניקות השונות בתהליכי ההחלמה ושינוי מסוגים שונים. בין אם בשילוב של כלים סומטים דוגמת ה ®somatic experiencing ובין אם לאו.
גשרים בין עולמות ודיסיפלינות אלו קיימים כעובדה ביולוגית והם תורמים להחלמת הקוהרנטיות אם נפגעה ולחיזוק הומאוסטזיס בסיסי בין אנשים וקהילות ובין אדם לעצמו.
הערות מתוך המאמר :
*מושגים אלו קשורים לתאורית הפוליואגאל של ד”ר סטיבן פורג’ס שמדברת על היררכיית ההשרדות שלנו כיונקים. אם אנסה לתמצת במשפט אחד: פורג’ס חקר את המדע על איך להרגיש בטוח מבחינה פיזיולוגית. פורג’ס תיקף מחקרית את נושא ההיקשרות הבטוחה, את הצרכים האבולוציונים שלנו לקשר ואת החיבור הבלתי מתפשר בין גוף לנפש ומערכת העצבים בפרט, דרך חקירת העצב הנודד, עצב הואגוס ומהם הצרכים הנדרשים להענות לפני הכל כדי להרגיש סימנים של להרגיש בטוח ולבנות בתוך סיטואציה היקשרות בטוחה ומייטיבה.
** טכניקות אלו ורבות אחרות נלמדות במסגרת לימודי המשך למטפלים במגע של אומנות הריפוי במגע היפנית אנפוקו. מצ”ב וידאו של טכניקות אלו שניתנו כדוגמה במאמר זה.
אין להעתיק לשכפל להפיץ לצלם או לאגור במאגר נתונים אלקטרוני או אחר את המידע
או חלקים ממנו לרבות איורים וצילומים לשם שימוש מסחרי לרבות הוראה
ללא רשות בכתב מאיריס אברבנאל. 2021 ©
קורסים ומאמרים נוספים באותו נושא
קורסים
-
יעל ססלוב ואיריס אברבנאל - יוזמות הפרוייקט אגנולוגיה נפגשות הפעם עם גיל הדלי - האחד והיחיד -... -
מייסי דאי Maci Daye ) ) היא פסיכותרפיסטית סומטית ומטפלת מינית מוסמכת. היא מלמדת בצורות התנסות שונות כיצד נוכל... -
את ההשתלמות הבאה יצרתי לאחר שקיבלתי הזמנה להרצות טעימה של שעה על התאוריה הפוליואגאלית בפני קבוצת מטפלות... -
בסדנה חווייתית זו, סוניה גומס תציג את המודל הביו-דינמי של ההתפתחות העוברית מביוץ ועד לידה. אנו... -
תמיד חיפשתי להבין את הדרך בה השורש הרגשי והסומטי מוטמע בגוף האנושי, של מבוגרים וילדים כאחד.... -
מודל הסרעפות מושאל מתחום האוסטאופתיה. ישנן שבע סרעפות עיקריות, המפוזרות במעלה ובמורד הגוף - מהסרעפת הפלאנטרית... -
תמיד חיפשתי להבין את הדרך בה השורש הרגשי והסומטי מוטמע בגוף האנושי, של מבוגרים וילדים כאחד.... -
האגן, מבחינה אנטומית, הוא מבנה שלד בצורת קערה שמתחבר לגב התחתון ולרגליים. הוא מכיל איברים רבים...
מאמרים
-
You can use the mobilization of muscles (through movement or through touch) to give the client extra...
Hebrew 
