סיפורים מהאגן בחמישה גוונים en

מאת גילה רונאל

להניח הנחות

– זה היה בימים בהם גרתי בלב תל אביב, קומה ראשונה מעל דירת פרטר. היא גרה במרחק שני רחובות ממני והייתה מגיעה לטיפולים, כאילו הלכה לפחות שעה ברגל. הצליעה שלה הייתה מורגשת ולא היה צריך להתאמץ כדי לראות שעצמות האגן שלה לא מאוזנות, בלשון המעטה. על אף שעבדנו על תנועתיות המפרקים והגמשת השרירים והרצועות, איזנו את מפרקי הירך, עדיין נותרה הצליעה והיה האגן ש’לעולם לא יהיה מאוזן…’

חששתי. אנחנו יודעות שלעיתים בשל חוסר איזון באגן הצירים עלולים להיות פחות אפקטיביים, תינוק שמתקשה בהתבססות נכונה ועוד. אני חושבת שבעיקר התפללתי לאיזשהו חסד בסיפור הזה. ראיתי כמה היא רוצה ללדת לידה טבעית, קלה ופשוטה. אני מודה שהיה לי פחות קל לדמיין את זה.

בצהרי יום שני אחד קיבלתי שיחת טלפון: ״גילה, היא לא תבוא עוד מעט כמו שקבעתן, ירדו לה המים והיא נוסעת לחדר לידה. אני החם שלה״. הודיתי וביקשתי שיעדכן אם יזכור. הוא צלצל בהתרגשות כעבור שעתיים וסיפר שהיא ילדה מהר ובקלות, כמו שרצתה. לי לא נותר אלא לשמוח ולהזכיר לעצמי להיות תמיד באמונה ולא להניח מראש הנחות.

זה לא!

– ״לא, רק לא זה!״, צועקת המיילדת על האישה הנחושה והאינטואיטיבית שעומדת על שש לצידי. אני מלאת השתאות מהיולדת. הגוף שלה משנה תנוחות מעצמו, כמו הפיקוד בגוף ולא בראש והיא, האישה האינטואיטיבית הזו, בת למשפחת היונקים שלה מסורת לידה חכמה מאוד, יודעת להישמע לחושיה החדים. ועכשיו היא עומדת על שש ומניעה את האגן שלה בחוזקה, מטלטלת אותו. זו לא תנועה שלמדנו בקורס ההכנה ללידה שהעברתי להם, לא משהו שראיתי לפני כן בסרטי לידה. מן גרסה מאוד אישית של עבודה אינטנסיבית אינטואיטיבית עם האגן. אני מוקסמת ממנה, מהשחרור שלה, מהיעדר המחסומים, מההקשבה. ופתאום אני שומעת את המיילדת: ״ תתהפכי על הגב, אני מוכנה לראות את הטוסיק לבת שלי, לא לך״. שתינו, היולדת ואני קופאות לרגע, נדהמות. ״תמשיכי״ אני אומרת לה, ״את נהדרת״. אבל זה כבר אחרת…

היא מסתכלת עלי ומסתובבת, נשכבת על הגב, שוב מסתכלת עלי בעיניים שכבה בהן משהו – ויולדת.

ציירי לי רצפת אגן

– זה היה בערך חמישה חודשים לאחר הלידה השלישית שלה. ליוויתי אותה בפעם השנייה. היא כל כך לא רצתה ללדת בבית חולים וכל כך פחדה ללדת בבית, שהתינוק הזה, השלישי, כמעט יצא באוטו ישר לזרועותיי. עוד קצת נשימות ולחישות בקול רגוע ש״כבר אנחנו מגיעים והכל בסדר ושהיא יכולה גם ללדת במכונית…” והנה הגענו לפתח בית החולים, מיילדת עם כיסא גלגלים כבר המתינה לנו, מכיוון שצלצלתי לחדר הלידה מהדרך והודעתי שיתכן ונבוא עם תינוק בידיים. אז התינוק ואמא שלו המתינו, אבל ברגע שנכנסנו לחדר הלידה והצעתי לה לעלות למיטת הלידה על שש מלכתחילה, בצבץ הראש. לידת בזק שהותירה את האמא והאבא של התינוק הזה המומים התרחשה לקולות התרגשות של המיילדות, שראו כבר לידות שכאלו  ובכל זאת בכל פעם הן נפעמות מחדש.

כחמישה חודשים לאחר מכן ישבנו בפגישת עבודה ולפתע אני רואה אותה משרבטת משהו על נייר משבצות. שרבוט כזה שאנשים משרבטים כשהם מקשיבים וההתעסקות עם פעולה נוספת מסייעת להם למקד את הריכוז. משהו בשרבוט לכד את עיני וכשהסתכלתי על הפרטים ראיתי משהו מעניין במיוחד. ״איך רצפת האגן שלך?״, שאלתי. היא הביטה בי בעיניים קרועות לרווחה. ״איך את יודעת?” ״יודעת מה?״ שאלתי, ״שיש לי דליפת שתן״ ענתה.

שנים של לימוד ושל התבוננות בתרשימים של שרירי רצפת האגן העניקו לי את האפשרות להבחין בשני משולשים כל אחד מעט שונה בגדלו, מחוברים לצורת מעוין שהקדקודים שלו פונים למעלה ולמטה. קו עבה יותר הפריד ביניהם שנראה בדיוק כמו superficial transverse perineal muscle ועוד  קווים שנראו כמו סיבי שריר השתרגו להם על מה שהיא חשבה שהוא ״קישקוש״.

״זה נראה בדיוק כמו מפה של שרירי רצפת האגן, אני אומרת לה – את חושבת שהיד שלך משרבטת, אבל בעצם המוח שלך צייר את הצורך שלך – שיקום של רצפת האגן שכמו צועקת: אני במצוקה. היא נותרה בעיניים פקוחות לרווחה והעלתה בקול שם של חברה משותפת שהיא פיזיותרפיסטית רצפת אגן ומיד שלחה לה הודעה כדי לקבוע פגישה.

לידה שלישית, לידה חטופה, התנהלות יומיומית שאינה מיטיבה עם רצפת האגן, עלולה להביא לפגיעה בדרגה זו או אחרת במערכת השרירית החכמה שנושאת משקל גדול, מושפעת משינויים הורמונליים ומתפקדת ללא לאות במספר רבדים. גם אם אנו מנסות להתעלם מאיתותים שהגוף מאותת לנו בדמות בריחות שתן, למשל, המוח לא ימסך שמשהו לא עובד כראוי במכונה המופלאה הזו, והוא בחכמתו ישלח לנו עוד ועוד מסרים, עד שמישהי או מישהו יבינו.

האגן זוכר

– ״יש לי בעיה. אני לא יודעת ללחוץ או שמשהו לא בסדר באגן שלי ואני לא יכולה להוציא לבד את התינוק״. היא לא הייתה הראשונה ששמעתי ממנה ספקות לגבי היכולת שלהן ללחוץ. אבל אצלה זה היה נחרץ, ברור, ללא סימן שאלה. אני מכירה את התחושה הזו מעבודתי רבת השנים עם נשים בלידה ולאחריה. נשים רבות שנוטלות אפידורל בלידה, לא  תמיד מרגישות את רפלקס הלחיצה או שמרגישות משהו אבל לא לוחצות באפקטיביות, הנתק בין המוח לגוף… לפעמים בשלב השני של הלידה, שלב הלחיצות אומרים להן: ״את לא לוחצת, את לא רוצה להוציא את התינוק”, והיא שמאוד מנסה לשדר לגוף: ״תלחץ״, באמת לא מצליחה להפעיל אותו וכך נותר האגן עם זיכרון של כישלון, כך נותרת אישה עם תחושה שהיא לא הצליחה להוציא את התינוק שלה מתוכה, עם תחושת אשמה לאחר  שנאמר לה שהיא קטנה מדי או גדולה מדי.

כשאני משקפת לנשים שעברו חוויה של ״חוסר הצלחה״ בשלב השני של הלידה – שלב הוצאת העובר/תינוק, שכאשר הן היו תחת השפעת אפידורל, הסיכוי שלהן ללחוץ באופן אפקטיבי היה קטן, אני מרגישה את תחושת ההקלה שלהן. ההקלה הזו מביאה לעיתים גם הפחתה בספק שלה לגבי ה’יכולת’ שלה ללדת וחזרה של הבטחון בעצמה ובגוף שלה.

עבדנו על מודעות לאגן ולרצפת האגן. תרגילים, מדיטציות, נשיפות ארוכות. דמיון מודרך ל״נשיפת התינוק״ ולא ללחיצה. ״אם הלידה הבאה תהיה טבעית, הגוף ילחץ מעצמו ועליך רק להיענות לכך״, אמרתי לה. לימדתי אותה טכניקה ללחיצה נכונה שתמנע קרעים ונזקים אחרים לרצפת האגן במידה ותיקח אפידורל בפעם הבאה. נראה היה שההיכרות עם האגן וקרקעיתו נטעה בה מוטיבציה וסקרנות לקראת הלידה הבאה.

היא ילדה בלידה מהירה, על אף שאמרה שכנראה תרצה אפידורל, בעיקר בגלל הפחד מהשלב השני, אך לא הספיקה. היא הרגישה את האגן נפתח, את הגוף המתכווץ, את רצפת האגן המפשילה עצמה מעל ראש התינוק, את הסרעפת נמשכת כלפי מעלה ואת המעבר המענג של התינוק בנרתיק.

״לחצתי, אני יודעת ללחוץ!״, היא אמרה כמעט בצעקת ניצחון של מי שהביסה את השדים שמנעו ממנה להאמין בעצמה ובגוף שלה שיודע ללדת.

הסיפור שמספרת הרחם

הרגע שבו הבנתי את צומת ה – ״סיכוי-סיכון״ שטמונה בפגיעה באגן, היה כשבוע לאחר תאונת דרכים שעברתי. נפגעתי בכלל בראש – מכת צד חזקה במיוחד הותירה אותי עם כאבי ראש חזקים. לאט לאט התגנבו להם גם כאבי בטן. כשהלכתי לאוסטאופט, אותו פגשתי בפעם הראשונה, בדק אותי זה והגיע לאזור הרחם. ״כל הרצועות שמחזיקות את הרחם תפוסות״, אמר ונגע ב’אבן’ שישבה לי בתוך הבטן. ״אין תנועה, ברור שיכאב לך״, אמר והתחיל להפליא במגע הקסם הכואב אך יודע-כל שלו. הבטן התרככה וה’אבן’ התפוגגה. המחשבה על מה היה קורה לולא היו מטפלים כיאות באגן שלי שעבר טלטלה חזקה מדי, צמררה אותי. חשבתי על הנשים ש’מאבדות’ את הפוריות שלהן, על אלה שבמשך שנים מסתובבות עם כאבים בלתי מוסברים באגן ואת מי שנשארות לעד עם רגישות בבטן. מאז נגעתי בבטנים רבות, אני יכולה להרגיש סנכרון בין הסיפור שהגוף מספר לזה של האישה. למדתי שהתנועה החופשית של הרחם, שהיא חלק ממערך שלם של עצמות, מפרקים, רצועות, שרירים ורקמות-חיבור באגן, חשובה לתפקוד שלה ביום-יום ובצמתים חשובים כמו מחזור חודשי, וסת, פריון, היריון, לידה ולאחריה. המפגש עם ה״ארויגו״ פרי פיתוחה של ד״ר רוזיטה ארויגו, נתן לי לגיטימציה להרחיב את ההתעניינות שלי בסיפור שמספרת הרחם ולסייע לזו להגיע למצב מיטבי  של בריאות של סיפוק ושל שמחה.

*גילה רונאל – ״האמא של הדולות״. תלמידה, מורה, כותבת, מספרת את סיפור הגוף והנפש דרך, מומחית להיריון וללידה ברפואה משלימה בשיטות שונות, אקטיביסטית בתחום ההיריון והלידה. חתומה על מספר שינויים מבורכים בחדרי הלידה בישראל מאז 1992. חתומה על ‘טבעי ללדת’ הוצאת כתר, ‘השמים של סבא’ הוצאת דיאדה וקלפי ‘מוכנה’. נשואה באהבה ואמא לשניים בפליאה שאינה מסתיימת.

 

עורכת לשונית: תמי ברקאי

פברואר 8, 2021

קורסים ומאמרים נוספים באותו נושא

קורסים

he_ILHebrew